גם הפעם כוותיקים ורגילים, מגיעים ותיקי הגיבוש ד'עוספיה בדיוק בזמן ל"חנה וסע", עם התרמוס והסרפן. שמחים לראות פנים מוכרות וביניהן אמיר המלווה שנעדר מהטיול הקודם. ממריאים צפונה ואוספים בדרך הרצליינים ונתנייתים.
חניה לקפה וסנדויץ' באלונים, אוספים את סיקו מכרמיאל ("הפעם אין בייגלה בגלל הפסח") ומצפינים מירונה.
נקודת ההתחלה היא בפיתול הכביש שבואדי מדרום לישוב מירון. נרתמים לפקלאות ומתחילים בטיפוס במעלה ההר. הכל עדיין ירוק למראה ופריחת סוף האביב בעיצומה : סחלבים, קידה שעירה, לוטם לבן,
פה ושם צבעוני וכלנית שלא שמו לב לתאריך, ועוד המון פרחים בכחול, צהוב, ורוד ולבן.
בדרך לחירבת זבד עוצרים ב"כיסא אליהו" ונחשפים למקצת מהשקפותיו התאולוגיות והחברתיות של סיקו. יש המחייכים ויש המוחים, אך הכל נעשה תוך הסבר על ישובי הסביבה וההיסטוריה של האיזור (צפת, מירון והתנועות הדתיות שמצאו את משכנן בסביבה וכו'), כך שגם אם הסכמנו וגם אם לאו, אין להכחיש כי הוספנו דעת וחכמה. והרי גם לשם כך באנו, לא ?
עצירה נוספת (ומבורכת) בעין זבד, גם פה נשלפים סנדויצ'ים ובקבוקי מים, אבל הרווחנו את זה ביושר,
היתה עליה לא קלה.
התחנה הבאה בחירבת זבד, עם מבנה אבן בנוסח סטון הנג', ששימש, כך נדמה לי, לקבורה, ובית כנסת עתיק המשקיף על צפת ועל כל פנורמת הנוף לכיוון מזרח.
ממשיכים על דרך כבושה לכיוון דרום ואח"כ מערבה, חולפים על פני עין הזקן, כשמגמת פנינו אדמוניות החורש, שהשמועה אומרת שעכשיו בדיוק הזמן למצוא אותן פורחות ממש כאן, על רכס המירון, וליתר דיוק, על השיפולים הצפוניים של הר הלל, שהוא חלק מהרכס האמור.
ואכן, ריבוי רכבי ה4X4 והאנשים בסביבה, מרמזים כי השמועה הגיעה לאוזניים רבות אחרות מלבדנו,
אנו מטפסים לתוך חורשת קטלבים ואלונים מקסימה ומצליחים למצוא שני אקזמפלרים של האדמונית דנן. השבילים מסביב לאדמוניות מעידים כי קהל רב פקד אותן בימים האחרונים, והן עצמן נראות מותשות מהמסה הבלתי נגמרת הזו של שוחרי אטרקציות מתוקשרות. עשינו V , צילמנו, והמשכנו בדרכנו. טיפסנו עוד מעט במעלה הר הלל, ואחר שבנו לשביל שבו הגענו לאדמוניות, הפעם בכיוון הפוך, צפונה, כשמגמת פנינו להר מירון ולפיסגתו. בדרך עוצרים ליד אנדרטה לזכרו של סאלח קאסם טאפש שנפל בהיתקלות עם מחבלים בלבנון בשנת 92 ושומעים את עיקרי השקפתו של סיקו בעניין אנדרטאות המוקמות בחיק הטבע. חונים עוד חניה לאוכל ושתיה בחורשת אלונים, וממשיכים בדרכנו. בדרך פוגשים עדר עיזים, כמה כבשים שחורות עם טלאים לבנים (מה זה צריך להיות ?!) ועדר צופים צעירים שדואגים לקשט את מרחבי ארצנו בשקיות ריקות וצבעוניות של במבה וביסלי.
עלייה מאתגרת על המדרון הדרום מערבי של הר בר-יוחאי לכיוון חירבת ב"ק, ולאחר, שוברים ימינה לחניון בר יוחאי השוכן לפתחו של שביל הפיסגה. שביל זה המשתרך ברובו בתוך סבך אלונים וקצת אלות, משובץ במצפורים (נקודות תצפית בלשון בני אדם) המשקיפים על פנורמות יפהפיות בכיוון כללי מזרח וצפון, והשמש שמתחילה כבר טיפה להנמיך מערבה, מאירה את הנוף מהכיוון הנכון ומוסיפה קסם
וחיות למראה. הראות לא משהו, כך שהידיעה על קיומו של החרמון ושלגיו נסמכת על הזיכרון בלבד.
עוד בתחילת השביל, אנו פוגשים חבורה של נערים ממעלות שסועדים את ליבם בחיק הנוף, ואחד מהם (הראל שמו) מנעים להם את סעודתם בנגינת קלרינט.
מנהרת האלונים שבשביל הפיסגה, מובילה אותנו, בסופו של דבר, במורד המסתיים ליד עין חממה (ויש האומרים "חוממה" בו"ו שרוקה ומ"ם ראשונה צרויה), ושם, למרגלות חירבת נריה, סמוך לבי"ס שדה מירון, אנו פוגשים את האוטובוס, ובא לציון גואל.
האוטובוס מפליג תל-אביבה, ואנו מצפים לפעם הבאה.
והאלבום המלא נמצא ב : http://picasaweb.google.com/avial111/11408
